צוריאל נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח'

פסק דין

בפניי תביעת לשון הרע.

1. התובע הוא מר חזי צוריאל (להלן – התובע). התובע עבד במועדים הרלוונטיים לתיק זה בארגון מגן דוד אדום (להלן – מד"א). ביום 7.2.08 זכה התובע במכרז לתפקיד פרמדיק אחראי בגזרת בנימין ומעלה אדומים (להלן – התפקיד). התביעה סבה על פרסום שנעשה בעיתון מקומי המכונה "ידיעות ירושלים" (להלן – המקומון). המקומון יוצא לאור אחת לשבוע. הוא מופץ בעיר ירושלים וסביבתה. הנתבעים העיקריים הם המקומון והגב' ידידה פרץ, הכתבת האחראית על הפרסום (להלן – הגב' פרץ). נתבעים גם גורמים נוספים הקשורים להוצאת המקומון לאור, לניהולו ולעריכתו.

2. הכתבה נשוא התביעה התפרסמה במקומון ביום 15.2.08 (נספח א' לסיכומי התובע). כותרת הכתבה היא "הפרמדיקים במעלה אדומים מאיימים בשביתה איטלקית". בכותרת המשנה נכתב כי "עובדים במד"א פרסמו עצומה נגד מינויו הטרי של צוריאל חזי [התובע – ע.ש.] לפרמדיק האחראי במעלה אדומים ובעפרה (להלן – המינוי). לטענתם חזי אינו מתאים לתפקיד. האיום: לא נשתף פעולה".

3. בגוף הכתבה הועלו כמה טענות מרכזיות נגד התובע. האחת, כי עשרות עובדים במד"א חתמו על עצומה נגד מינויו לתפקיד פרמדיק אחראי במעלה אדומים ובעופרה. השנייה, כי עובדים בארגון טענו שהתובע אינו מתאים לתפקיד לו מונה. השלישית, כי גורמים בהנהלת מד"א התנגדו למינויו של התובע. הרביעית, כי התנגדות זו נעוצה בכך, שלתובע נרשמו "שני בירורים קשים", בנושאים שיפורטו בהמשך. בכתבה צוין לעניין זה, כי בשני הבירורים התובע ננזף.

4. מהלך הדיון יהיה כדלקמן. תחילה אבחן האם יש בטענות האמורות משום לשון הרע על התובע, במובן חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן- חוק איסור לשון הרע או החוק). מסקנתי היא, כי הטענות בפרסום מהוות לשון הרע. אחרי כן, אבחן האם עומדת לנתבעים הגנה בדין. בהקדמת המאוחר אציין כי לנתבעים עומדות הגנות שבדין, למעט לגבי עניין אחד. בשל כך, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות בעיקרה, למעט לגבי אותו עניין (התנגדות גורמים בהנהלה למינויו של התובע).

לשון הרע

5. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו ....."

(א) השאלה האם ביטוי מסוים הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי בשלב הראשון בפרשנות הביטוי, "... יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת..." (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (2004), בפסקה 9 לפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק). במסגרת שלב זה, "...... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר". כמו כן, "יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרן תוך התחשבות באופיו של הז'אנר, ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר" (שם, בפסקה 13).

(ב) לעניין זה נפסק בפרשה אחרת, כי "משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים – כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום" (דברי כב' השופט א' ריבלין ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.06), בפסקה 24 לפסק דינו).

(ג) כאמור, הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיבי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002), בפסקה 6 לפסק הדין). עוד נפסק, לעניין יישומו של מבחן זה, כי "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333 (1989), בעמוד 337).

(ד) בית המשפט העליון עמד בפסיקתו על כך, שבתהליך הבחינה האם יש באמירה כזו או אחרת בפרסום משום לשון הרע, נעשה ברגיל פירוק של הפרסום למרכיביו, באופן המבודד את האמירות השנויות במחלוקת, ובוחן כל אחת מהן באופן ממוקד. עם זאת נפסק כי הפירוק האמור "חייב תמיד להיעשות בזהירות ראויה, תוך שימת לב גם למכלול. גם כאשר מתמקד הדיון בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, על-מנת לבחון האם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו .... פרשנותו של קטע בפרסום חייבת ליתן את הדעת גם לקטעים האחרים, על-מנת שהתמונה תהא שלמה – הרי זו ברגיל התמונה הנגלית בסופו של דבר גם לעיני הקורא או הצופה שנחשף לפרסום ...". בתוך כך נפסק, כי "על בית המשפט להביא בחשבון את מקומו ואת אופן פרסומו של הביטוי נשוא המחלוקת – בכותרת, בכותרת משנה, בהדגשה, בליווי תמונה, וכיוצא באלה" (ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (28.12.05), בפסקה 7 לפסק הדין).

(ה) כאן המקום להוסיף, כי בפרשת הרציקוביץ' נפסק, כי לאחר השלב הראשון, הנוגע לפירוש הביטוי, יש מקום לבחון, בגדרו של שלב שני, "האם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע". לעניין זה נפסק באותה פרשה, כי "שיקול חשוב ... שיש לשקול במסגרת זו, הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי". צוין באותה פרשה, כי במשפט האמריקאי מדובר בשיקול מכריע, המביא למתן "משקל מקסימאלי לחופש הביטוי". בית המשפט הפנה בהקשר זה לדבריו בפרשה אחרת, לפיהם "גופים ואנשים הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי" (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא פ"ד מג(3) 837 (1989), בעמוד 863).

6. על רקע אמות מידה אלה, אדון עתה בשאלת אחריותם של הנתבעים ללשון הרע, לגבי כל אחת מן הטענות שפורטו לעיל.

נושא העצומה

7. לשון הרע. כאמור, בכותרת הראשית של הכתבה נכתב כי "הפרמדיקים במעלה אדומים מאיימים בשביתה איטלקית". בכותרת המשנה של הכתבה נטען "כי עובדים במד"א פרסמו עצומה נגד מינויו הטרי של צוריאל חזי [התובע – ע.ש.] לפרמדיק האחראי במעלה אדומים ובעופרה". נטען עוד לאיום של העובדים באי שיתוף פעולה. בגוף הכתבה נכתב כי "עשרות עובדים חתמו על עצומה", וכי "חלקם אף איימו כי 'אם לא ייסוג בו מכוונתו להיכנס לתפקיד לא נשתף איתו פעולה'".